למה?

אז תכננו לכתוב את הבלוג הזה במהלך הכמעט שנתיים של התהליך. בתחילת המסע נעזרתי בבלוגים של אחרים והחלטתי שהגיע תורי לתרום חזרה. אז תכננו.

בערך כמו הארגזים מהפוסט הקודם זה הלך ונדחה. ואז במשך חודשים מורטי עצבים בכלל לא היינו בטוחים שזה יקרה, אז אנחנו כותבים את כל זה ברטרוספקט. זה פחות מגניב כי אין עדכונים און-ליין, אבל זה עם נשימה ענקית לרווחה (עוד אכתוב על זה).
בחודשים האחרונים הרבה אנשים שואלים אותי למה. למה בכלל לחיות במקום אחר ולמה אוסטרליה.

קצת התעייפתי מלענות על זה. איכשהו זה נגרר בסופו של דבר לויכוח על ציונות או אמירות בסגנון ״אתם חושבים ששם יהיה יותר טוב? בסוף בכל מקום זה אותו חרא, להכל מתרגלים״ וכאלה. אז אקצר ואומר שאנחנו אוהבים פה המון דברים. בייחוד את המשפחה והחברים. יחד עם זאת יש גם המון דברים שאנחנו לא אוהבים ורוצים לנסות לראות איך זה במקום אחר.

אולי מתישהו נכתוב על זה באריכות. כרגע יותר קל לי לומר – למה לא. (זה קל כי יש רק שתי סיבות)

  1.כי זה קשה                                                                                                                                     2.כי זה עצוב בריבוע

אני ממש לא בנאדם הרפתקני. להיפך. דאגנית רצח.
ממש לא מאלה שגדלו עם ״קשה יש רק בלחם״ , אבל מאמינה ומקווה שעם הקושי נצליח להסתדר. שמתוך הרצון יצמח איזה כח שלא הכרנו (כבר בתהליך של הויזה גילינו כוחות כאלה).

העצב בריבוע זה בעיה. כי זה לא רק עצב שלך אלא העצב של החברים והמשפחה שנותרו מאחור.
הקטע הזה האמת די מדיר שינה מעיניי אבל הייתי רוצה לחשוב שגם עם זה, כמו עם המון דברים בחיים, בסופו של דבר מתמודדים. מקווה שזה יהיה פחות קשה ממה שאני מדמיינת בראש.

מה שבטוח הוא שחייבים מאוד אבל מאוד לרצות את זה. יש המון נקודות שבירה בתהליך הזה, הוא גוזל ימבה כסף, זמן ושלל אמוציות ואי וודאות. חייבים להיות חדורי מוטיבציה ולא לראות בעיניים.